SOURCE Israel – Blog

SOURCE Israel Blog

נוסע לסוף העולם – פרק ד' – "קווין שרלוט טרק" ימים 4-5

מלון פורטג׳ ביי המפנק נתן לנו סביבה מפנקת ליום הרביעי של הטרק, בילינו אותו במנוחה מוחלטת לשרירים ולקצב.
מלבד שיט של שעה בסירת מנוע קטנטנה והעלאת תמונות לפייסבוק לא נרשמו אירועים מרגשים…

התחלנו את ה 21 ק״מ האחרונים של הטרק ב 7 וחצי בבוקר ע״מ לסיים אותו בזמן ( כ 8 שעות) כדי שנספיק ל Taxi boat שתיקח אותנו לפיקטון.
המסלול התחיל בטיפוס תלול של כ 3 ק״מ לגובה 400 מ׳ שארך כשעתיים וחצי, ירידה תלולה, שוב עליה תלולה, מפרצים בצבע טורקיז מנוקדים בסירות מפרש, שמיים בכחול עמוק, ענני הצמר גפן ואבי שצועד מלפניי צעד אחר צעד ״המדריך בהימליה אמר לי ללכת לאט לאט…״
אז אני צועד אחריו לאט לאט.

שוב ירידה תלולה ו 8 ק״מ הקשים של המסלול מאחורינו. חם מאוד ואנחנו מקלפים את השכבות מאיתנו, נכנסים ל12 ק״מ האחרונים במסלול מישורי למדי. בקטע זה של המסלול אנחנו פוגשים הרבה רוכבי אופניים, טיילים או בשמם המקומי trampers, כל אחד שעובר אותך לאורך כל הטרק מברך אותך בברכת שלום במבטא אחר…

מנוחה קצרה בנקודת תצפית בדרך, שוב השקית החומה נפתחת והתכולה שכבר התרגלנו אליה ב 5 ימים האחרונים נבלעת במהירות – סנדביץ׳ עם נקניק וירקות (של אירית צמחוני) חטיף אנרגיה ופרי.
די ! רוצה ארוחת צהריים חמה!
בשלב הזה הצד הרוחני שבי מתעורר ואני מודיע לאבי ואירית שאני מסיים את 7 הק״מ הנותרים לבד… את הדרך אני גומע במהירות, מרחף עם נעלי ההליכה המגושמות שלי, מתחבר לכל צעד ולכל נשימה ונהנה מהשקט המדיטטיבי, מידי פעם עוברים אותי אנשים אבל אני ממשיך לרחף לי עד לנקודת הסיום של הטרק בעיירה קטנה בשם anakiwa.
182 שנים, 71 ק״מ ,6 רגליים ,  נעולות בנעלי keen וגרובות בגרבי שורש ו 0 יבלות…

זה תמצית הטרק המרגש שבו התוודעתי לראשונה להנאה שבהליכה וליכולות המדהימות של אבי בן ה 78 (כמובן גם לאירית אשתו הנמרצת) לצעוד בנחישות כזאת ולראות את ניצוץ הנעורים בעיניו.

יוצאים לדרך מפיקטון לכיוון Nelson lakes. הנוף בדרך הוא אין סופי. נסיעה של שעתיים בכביש צר בין יערות, שדות, נחלים וכמובן כבשים ופרות, מביאה אותנו לפתחו של Roititi lake, אגם חלק ששוכב לו בין 2 הרים. להקת ברווזים וברבור שחור אחד מנקדים את המים ואלפי זבובונים מטרידים…
מתחילים לטפס בטרק מעגלי של 4 ק״מ (קטן עלי !) בתוך יער צפוף, בכניסה יש שלט קטן " Kiwi zone" ציפור קטנה עם מקור גדול המהווה סמל לאומי של ניו זילנד. כל חברה שנייה בניו זילנד קרויה על שמה… העניין הוא שהפעם האחרונה שמישהו ראה קיווי היה בגן חיות הלאומי…
פטריות סגולות, נחלים קטנים והרבה ריח של טחב והטיול הקטן מסתיים. פיקניק קטן בדרך ואנחנו שוב בדרך ל Westport.  גשם קל מתחיל לרדת ואני שישוב במושב האחורי של האוטו, מרגיש כמו הילד הקטן שההורים לקחו אותו לטיול, שם אוזניות, שומע את Drive של REM וממסגר את הנוף שלא נגמר דרך החלון האחורי של האוטו.

חצינו את האי הדרומי לרוחבו והגענו ל Westport, ששוכנת בצד המערבי של האי הדרומי לשפת הים הטזמני – Tazman sea , ״עיר שוקקת חיים״, כך נראית במבט ראשון. מספר חנויות לא קטן ברחוב הראשי שבשעה 5 בדיוק מתרוקנות מאנשים.. ישבנו לשתות קפה. רבע ל 5 התחילו לסגור עלינו ואנחנו נוסעים לכיוון מושבת כלבי הים בחוף הצמוד לעיר, מצלמים מספר כלבי ים מנומנמים שוכבים עם גוריהם על הסלעים ומסיימים את היום במסעדת House in the town הנחשבת לטובה באיזור. בכלל ניו זילנד מתמחה בפירות ים והמסעדות שביקרנו בהם לא נפלו ברמתן מכמה מסעדות מעולות בתל אביב, צלעות טלה רכות  וצדפות ירוקות גדולות מוגשות ברטבים מיוחדים ומנות צד מעניינות, האוכל קל ומזכיר קצת את האוכל הים תיכוני שלנו.

יום האהבה עבר בלי אשתי והבנות שלי. נוסע בדרך וחושב על כמה הייתי רוצה אותם פה איתי, חווה את כל המראות האלה, מתגעגע… ומתחיל לחסוך לנסיעה הבאה לניו זילנד איתן!

עוברים בדרך בעיר שנקראת פונקייקי. בחוף הים יש סלעים ענקיים בצורת פנקייק, כמובן שיש בית קפה ליד שמוכר פנקייקס, נחמד, לא חובה.
ממשיכים לכיוון Arthurs pass, נסיעה ארוכה ויפהפיה. הנוף מתחלף ואני ואדל באוזניות מעבירים את הדרך ברוגע, למרות נהיגת המירוצים של אבי בכבישים הצרים של ניו זילנד… זה הכייף שלו!

עננים עבים מקדמים אותנו בטיפוס למעלה בכביש. על הכביש בעיירה הנקראת על שם ארתור דובסון שבא לחפש זהב ב 1864 יושבת כנסיה קטנה. דחיפה קטנה של הדלת וחלון גדול שצלב גדול עליו מתגלה. באמצע החלון בדיוק היכן שהצלב מונח מתגלה מפל שבוקע מתוך ההר ונופל לנחל קטן למטה. מקסים! אנחנו בוחרים לעשות 2 טרקים קטנים של שעה כל אחד, למפל הגבוה ולמפלים הנמוכים.
הליכה ביער צפוף , המון מים בדרך (האיש בתחנת מידע התנצל שלא היה מספיק גשם לכן אין הרבה מים) הלוואי אצלנו… אחרי מנוחת הסנדביצ׳ים המסורתית אנחנו ממשיכים לכיוון פרנץ ג׳וזף גליישר. הכביש עובר בעיירות קטנות שנראות כאילו האנשים נטשו אותן. אפילו בתחנת הדלק אין אנשים. מעבירים כרטיס אשראי בדוכן מיוחד ממלאים דלק וממשיכים. ניו זילנד גודלה כאנגליה, 4 מיליון תושבים, מתוכם 3 באוקלנד. המיליון שנשאר מפוזר ביתר המדינה, אין אנשים! אפילו במסעדה בקושי יש מלצרים, את הכוסות אתה מוריד בעצמך… חוץ מהעובדה הזאת זו ארץ מיוחדת במינה.

לילה קצר במוטל דרכים ואנחנו מתחילים במסלול של שעה וחצי לכיוון הגליישר, צועדים בתוך ערוץ נחל, מזג האוויר מושלם, הראות נפלאה והקרחון נוצץ לו באור כחול. השביל מסתיים בתחילת הקרחון.  בדרך חזרה חולפים על פנינו חבורות לבושות במעילים כחולים, תרמילים ונעלי הליכה מיוחדות עם מסמרים, בראשם מדריך עם חולצה אדומה, מכוש ענק וכולם חדורים לכבוש את הקרחון ואפילו אם זה רק בשביל 15 פסיעות עליו לשם תמונה עבור אמא ואבא. צעד קטן על הקרחון, צעד ענק לחוויה…
ממשיכים לכיוון הקרחון הבא, פוקס גליישר, הפעם החלטנו לעשות טרק קטן של שעה וחצי מסביב למתיסון לייק, אגם קטן מתחת לקרחון שבאמצעו אי קטן, Reflection island, שם הבטיחו לנו נוכל לצלם השתקפות של הקרחון יחד עם הר קוק – ההר הכי גבוה בניו זילנד. ברור שקפצנו על ההזדמנות… הבעיה שענן גדול התיישב על ההר והסתפקתי בצילום השתקפות של עננים במים עם שפיץ של קרחון.

עזבנו את איזור הגליישרים בדרכנו ל Wanaka.
250 ק״מ בכבישים צרים ועקלקלים, הפעם גם אני נוטל חלק בנהיגה. מאחורי עיקול מראה מרהיב של הר קוק והקרחון, כמובן הזדמנות לצילום אחרון באמת של הקרחונים הקייציים האלה.
אירית, שצמודה למפה ולניווט, מודיעה שעוד שנייה אגם, ואכן Wanaka lake מתגלה במלוא עוצמתו וגודלו. עוזבים את האגם ומשמאל עוד אגם עם השתקפות מדהימה של עננים מצוירים. השמים טורקיז, הצבעים עזים והמצלמה מצלמת.

אחרי נסיעה ארוכה ומתישה מגיעים ל Wanaka.
לא יאומן, יש פה חיים, עיר תוססת עם אנשים, יש חיים בניו זילנד….

השאר תגובה