SOURCE Israel – Blog

SOURCE Israel Blog

טיול יום לקרחון הרוב רוי בשמורת מאונט אספיירינג באי הדרומי בניו זילנד

מאת: עמרי מאיר

בוקר. שמש חזקה בעיניים. קמים. מצחצחים שיניים. עשר דקות של שיבולת שועל עם דבש ויוצאים לדרך.
במדינה הזאת שהמזג אוויר מתחלף עלייך כל עשר דקות אתה לומד לנצל כל שניה של שמש.
מכניס את המפתח למצובישי מגנה 97 ומתפלל להתנעה חלקה. מתפלל. אמן אמן בכותל. יש. יצאנו.
איפה אנחנו? ניו זילנד.
אם לדייק אז כרגע עוברים מימיננו את אגם וואנקה המטורף בדרך לטיול יום לקרחון הרוב רוי בשמורה באי הדרומי.
אז כמו שכבר התחלתי להסביר האוטו נוהם עליי שהתנעתי אותו באמצע שנת היופי שלו ושעוד אנחנו עוברים המאה קמש אחרי פחות מעשר דקות נסיעה. אבל שוב. כל דקה של שמש זה כמו זהב פה. דרך עפר מספר מליון וארבע. עכשיו הרכב בכלל מתעצבן עליי. זה לא לגיל שלו. אבל אני מושך אותו עוד קצת.

אחרי שעה נסיעה בכביש עפר הכי נורא שיצא לי לנהוג בו עד עכשיו, סוף סוף הגענו.  מוציא את המפתח מהסוויץ׳ והוא כמו באנחה של ״מה עשית לי משוגע אנחנו גם צריכים לחזור את זה אחר כך״ עובר למצב תוק. פותח את הבגאז׳ שולף את התיק טיולי יום שלי ומתחיל לדחוף את הדברים שחן ואני אולי נצטרך בהליכה הקצרה הזאת. שעתיים לכל כיוון מה כבר יכול לקרות? אז זהו. מי שהעביר ביבשת התחתונה יותר מיומיים יידע להגיד לך שהמזג אוויר פה משתנה בעשר דקות וכשהוא משתנה זה הכי קיצוני והכי לא צפוי שיכול להיות. אז דחפנו שני מעלי גשם. כובעי צמר,כפפות, חם צוואר, קרם הגנה(מבינים את האבסורד פה נכון?), אלתוש, שלוקר שלושה ליטרים של שורש ואולר. אה. גם החלטנו לפנק בסנדוויץ׳.
אבל רגע. איפה כל זה נכנס? לא אמרנו תיק יום? אז התיק הזה, פטרול 35  ליטר של שורש, שדחפתי לתוכו את כל הדברים האלה (וערכת עזרה ראשונה שהייתה כבר בתוך התיק) היה יכול בכיף להיות התיק של מארי פופינס. זה פשוט תיק ללא תחתית. אפשר להכניס פנימה מה שבא לך מבלי שהוא יתפוצץ או ירגיש שונה על הגב. קצת הזוי לי שרוב העולם מכיר רק את הסנדלים שלהם.

אז בכל מקרה יצאנו לדרך. מה רואים?
טוב, כבשים. הרבה הרבה ירוק. הרבה הרים. פה ושם איזה פיסגה לבנה, והמון המון, המון, כבשים.
יש הליכה כזאת של איזה עשר דקות עד שמגיעים לתחילת המסלול שפשוט מפוצצת בכבשים. קטנים, גדולים, בינוניים. הכל.
זה מצחיק כי כשאתה צועק עליהן אז הן צועקות חזרה אבל כשאתה מנסה לחכות אותן הן מסתכלות אחת על השנייה במבט כזה של ״ תיראי את האידיוט הזה״.
עוברים גשר נכנסים לתוך יער ומתחילים את המסלול.

עלייה.
זה כבר נהיה ברגיל האמת. אם קשה לך סימן שאתה בעלייה.
אמנם זו לא עלייה קשה ביחס למה שיש לניו זילנד להציע, אבל העלייה מהסופר לבית שלי בחיפה הייתה כלום ליד זה ואני מרגיש שלקחתי אותה כמובן מאליו ולא התייחסתי אליה כמו שצריך. אז רק שתדעי לך, עלייה מהסופר לבית, שחשבתי עלייך. חשבתי עלייך בדרך לבקתה ברוטברן ובדרך לבקתת פאקטויי ליד אגם שנבצר ממני לבטא את השם שלו בצורה הוגנת, וגם פה, בעלייה לקרחון רוב רוי. חשבתי עלייך. לא בגעגוע, יותר בהערכה. שהכנת אותי. שליטפת כשצריך, והיית קשה כשצריך. שהיית גם ירידה מנחמת בדרך הלוך לסופר.

האמת שמה שמשחק פה זה אפקט ההפתעה, כי כשאתה תקוע ביער צפוף עם עצים כל מטר פנוי ופתאום הדרך נפתחת ואתה רואה מולך הר מושלג בגובה אלפיים מטר עם קרחון ענק על כל הצלע שלו אתה מפסיק לנשום. אתה שומע את הפיצוצים של הקרח מעלייך בוליום שלא היה מבייש טנק מרכבה 4. אז כן. את מפסיק לנשום לקצת. ואז אתה נזכר שכדי שכל העניין הזה יעבוד אתה צריך להעביר חמצן בגוף ואתה פותח את הפה ומכניס לראות את האוויר הכי צלול שנשמת בכל החיים בעיר עפופת העשן שגדלת בה. ואתה שמח. כי אפילו שלא הלכת הרבה. אפילו שלא היה ממש קשה. פה הטבע. ואתה פה. וזה רק אתה והטבע. ואתה שמח.

 

למידע נוסף: Mount Aspiring National Park

 

 

בפוסט הבא: דיווח ממאונט קוק

 

השאר תגובה