SOURCE Israel – Blog

SOURCE Israel Blog

טיפוס על הר הגעש משר הטבעות

מאת: עמרי מאיר

– טונגרירו.

– לבריאות!

– לא נו… טונגרירו.

– טונגה מה?

– ההר משר הטבעות.

– אההה!! אז למה לא אמרת?

 

Tongariro

(והמון כפיים למי שמצליח להגיד את זה במבטא בלי להשמע אדיוט).

 

מה זה? שמורת טבע. עוד אחת.

אז מה מיוחד בעצם? יש פה איזה מליון.

יש פה המון טיולים בשמורת הטבע הזאת. חלקם של כמה ימים וחלקם של כמה שעות. אבל יש אחד מיוחד. קוראים לו Tonagriro Alpine Crossing.

הטיול הזה נחשב המלך הבלתי מעורער של טיולי היום בניו זילנד.

יש פה נוף מטורף. באמת. נוף שאי אפשר להשוות למקומות אחרים. להיות המלך לא הולך ברגל. ( הבנתם? הולך ברגל?).

קודם כל איפה אנחנו? אנחנו במרכז האי הצפוני של ניו זילנד. ארבע שעות נסיעה מוולינגטון האפורה והעירונית יש גן עדן געשי מושלג וגזור מהמציאות. יש פה שלוש פסגות. אחת מהן נושאת את שם הטרק, שהיא הנמוכה מכולן. האמצעית, בגובה של 2300 מטר, שמתחתיה נמתח הר געש בצורה הכי קלאסית שראיתם, כמו בציור, וקוראים לה שם-מאורי-ארוך-מדי, או בקיצור, מאונט דום משר הטבעות. כן כן. שם. איפה שחישלו את הטבעת האחת. שם. לשם החלטנו לטפס.

אז תכננו לצאת בשמונה בבוקר מה שאומר שקמנו ב11 ועד שהגענו היה 12 וקצת והתחלנו.

בהתחלה זה קצת מזכיר את הנגב האמת. אתה מתחיל בערך בגובה 1100 מטר את הטרק ואתה מעבר לקו העצים. הרוב זה אדמה געשית כזאת שלא צומח עליה כמעט כלום אז הכל חום בעצם. מישהו יודע לאיזה כיוון זה באר שבע? אה אופס, אני בניו זילנד.

הטרק עצמו ברגיל ובלי תוספות אמור לקחת באיזור השבע שעות. אין יותר מדי עליות ויותר מדי ירידות. יש אגמים יפים ו19 קילומטר של הליכה יחסית רגועה. אם אתה בוחר לטפס את מאונט דום זה אמור להיות שלוש שעות הלוך חזור והמסלול אליו מתפצל מהמסלול הראשי פלוס מינוס שלוש שעות אחרי תחילת הטרק. כשהגענו לשם ועשינו הפסקה והחלטנו מי מטפס איתי למעלה, חן לא ממש רצתה, אלה לא רצתה בכלל ואיתמר זרם (תכירו, אלה ואיתמר).

עכשיו אני לא אגיד שזה לא ניראה מאיים, אני רק אגיד שכאיתמר ואני הסתכלנו למעלה יצאנו ישראלים בקטע אחר ואמרנו שנסיים את הכל בשעה וחצי נרד למטה ונחזור בדרך שבאנו כדי לסיים את הטרק באור. וזה מדהים בעצם, כי אחרי עשר דקות בעלייה הזאת התנשפנו כמו אחרי ריצת 2000 וכל זה עוד בזמן שהמסלול עדיין מסומן. בעיקרון יש פה עלייה של בערך 700 מטר באורך של בערך 700 בקו ישר. מה שאומר בערך שאתה עולה מטר בגובה בכל צעד מטר שאתה עושה. מה זה אומר? זה אומר שהזווית כל כך חדה שאחרי שישה צעדים רצוף הרגליים שלך צורחות לאמא בבית אבל אתה ממשיך לחייך כי אין סיכוי שאתה תהיה זה שמוותר על הטיפוס של ההר הזה. עוד קטע מצחיק זה שעל כל שני צעדים שאתה עושה אתה מחליק למטה איזה צעד וחצי, כי כל המשטח הוא אבנים מפוררות שמתגלגלות כל הזמן. עוד קטע זה שאין מסלול מסומן. אז כל אחד עולה איך שבא לו. אז בעצם איתמר ואני החלטנו לתקוף את הפסגה בדרך הכי הגיונית שיש. ישר.

רגע…מה?

כן. ישר. כשהיינו שם זה היה ניראה הכי הגיוני שיש.

באיזשהו שלב בדרך הזאת, אחרי בערך 300 מטר שלקחו קצת יותר משעה, איתמר ואני, בעודנו מנסים לזחול למעלה על שש, סטייל מופאסה מתחנן לחייו מול סקאר במלך האריות, אנחנו מבחינים בבן אדם שמטפס לידנו על הסלעים ובכלל לא ניראה עייף. פה חשדנו.

מסתבר שיש דרך סלעים כזאת שהיא יחסית יציבה, אפשר ממש ללכת שם. רק על שתי רגליים. טירוף. הכי מצחיק בכל העניין הזה זה שבמשך יותר משעה איתמר ואני פשוט בורחים מהסלעים האלה ורק מנסים להקיף אותם. אז בכל מקרה מאותו הרגע טיפסנו יחסית מהר ותוך בערך חצי שעה היינו למעלה.

כשמגיעים למעלה יש קטע מוזר. גם כשאתה מגיע לאיזור פסגה אתה לא באמת בפסגה, אתה צריך להגיע לפסגה של הפסגה. בשלב הזה אנחנו רואים מסביבינו כמה איזורים עם סלעים רותחים שעולים מהם אדים. אמנם הר געש רדום אבל עדיין הר געש. הפסגה כרגע נמצאת בערך בגובה עשרים או עשרים וחמש מטר מעלינו. גם פה אי אפשר ממש לעלות ישר אז עושים איזשהו סיבוב כדי להקל על השיפוע. תוך רבע שעה אנחנו שם. בפסגה של הפסגה. מה זה אומר? זה אומר שאני הדבר הכי גבוה שאני רואה באופק. זה אומר שאם בא מטוס אז הנורה האדומה הזאת להזהרת מטוסים שיש על בניינים צריכה להיות עליי. זה אומר שאם תתחיל סופה ויהיו ברקים אז אני הדרך הכי מהירה לקרקע. זה מה שזה אומר כשנמצאים על טבעת שפיץ בפסגה של הר.

אני הולך להוציא אותנו קצת מהסיטואציה ואז לחזור. לא צריך לדאוג. יש הר בניו זילנד שקוראים לו Taranaki. הוא נמצא בשמורת Mount Egmont שהיא ממש בחוף המערבי של האי הצפוני. נמצאת ארבע שעות נסיעה מאיפה שאני נמצא. הר שפיצי מושלג ומסוכן שפספסתי את הטיפוס עליו בגלל חוסר בזמן ובגלל תנאי מזג האוויר.

חזרה לפסגה- אני מסתכל מסביב ורואה בעיקר שמיים, יש קצת רוח ועננים זזים ופתאום אני רואה מולי באופק את Taranaki במלואו. קשה קצת לתאר את זה במילים כי מבחינת מרחק זה כאילו אני עומד בבאר שבע ורואה את החרמון. פתאום אתה מבין איפה אתה באמת נמצא. אתה מרגיש כאילו ענק מחזיק אותך על הכתף וכל מה שאתה רואה זה ענקים אחרים. מבחינת נוף עד עכשיו זה הדבר הכי יפה ועוצמתי שיצא לי לראות בטיול הזה בוודאות ובכל החיים כניראה. וברגע הזה אתה יודע שכל שניית סבל בעבודה בזמן שחסכת כסף לטיול, כל דולר שהוצאת עד עכשיו, כל כאב ברגליים, כל טיפת זיעה, כל קושי בעלייה, כל אלה הביאו אותך לאותו הרגע הזה שבו אתה יודע שהכל היה שווה את זה, והיית עושה את הכל שוב בדיוק באותה הדרך, רק כדי להגיע לאותו הרגע. מאותם הרגעים האלה שבהם אתה יודע, אתה מרגיש את הדם מפמפם בעורקים שלך ואת האוויר הקפוא נכנס לריאות שלך ואתה יודע.

אני חי.

חן אומרת שאלוהים אוהב את ניו זילנד.
אני אומר שהאנשים של ניו זילנד אוהבים אותה, וזה הדבר היחיד שמשנה משהו.

 

השאר תגובה