SOURCE Israel – Blog

SOURCE Israel Blog

ריצה בקו רקיע – חלק ב' – החוויה הרטובה של רומן ספיבק במירוץ 50 מייל באיטליה.

רומן ספיבק חזר ממירוץ ה Trans d'Havet בהרי הדולומיטים באיטליה – קצת רטוב אבל בחתיכה אחת. הנה החוויות מאותו לילה גשום בסוף יולי. כן, גשום בסוף יולי!

 

"There are moments in life, when you know you must give up and only a fool would continue trying…I have always been a fool!"

Big fish, Tim Burton

 

זה היה הטיפוס המסיבי השלישי מתוך ארבעת הקירות האימתניים במסלול העויין הזה. העליה להר Pasubio המתנשא לגובה של כ2000מ'. הרגליים הכריזו שאם לא אפסיק בקרוב תתחיל שביתה רבתי. הדופק הגיע לפסגה משלו ומשם לא הסכים לרדת ואז ראיתי את המנהרות… המנהרות החצובות לאורך המסלול המהוות כ6ק"מ מכלל אורכו באורכם המצטבר, נחצבו ע"י הבריגדות האלפיניסטיות של איטליה בזמן מלחמת העולם הראשונה ושימשו הן כמעבר בקו הרכס, אשר יצר עליונות אסטרטגית וצפה אל האזורים המיושבים שלרגלי הרכס, והן כמחסה ממזג האוויר הלא צפוי הפוקד את האזור, אותו מזג האוויר אשר ערב לנו משעות הבוקר המוקדמות והפך לגיהנום של מים ובוץ במקום זריחת השמש המובטחת של יולי. המנהרות האלה הינם תעלות חשוכות ורטובות, רצופות בסלעים חדים וכמעט תמיד הן כוללות או עליה או ירידה תלולה בתוך המנהרה עצמה, מין הפתעה איטלקית לרץ המתמיד. "זה זמן טוב לשלוף עוד קפסולה של קפאין" אני ממלמל לעצמי ותוהה מתי המקטע הזה יגמר, מתי מד הגובה בשעון יראה את הגובה המיוחל ומתי כבר תתחיל הירידה שתשחרר לי מעט את הרגליים והדופק. אני נשען על המקלות בתוך המנהרה החשוכה וחופר עמוק, מספר רצים חולפים על פני, גם הם הולכים בקושי וגם על פניהם הבעה של סבל עמוק, אין ספק שיש בזה מעט מן הנחמה…אני גורר את עצמי מחוץ למנהרה ומוצא את עצמי עומד סמוך לפסגה. השביל לוקח ימינה בזווית כמעט מישורית משמאלי תהום של כמעט ק"מ ממולא בערפל כבד. פסגות ההרים מסביב נראות חדות ומשופעות מבעד לקו העננים. אין ספק שהגעתי עד הלום רק כי תנאי השטח איפשרו זאת, ברגעים כאלה רץ אולטרה חייב להבין שהוא כל כך קטן וחסר אונים אל מול איתני הטבע. הכרחתי את עצמי לרוץ. ידעתי שהירידה קרובה ושהקפאין יתחיל להשפיע עוד מעט. הרגשתי איך הירידה לוקחת אותי לקצבים שכבר לא הכרתי שעות, איך מצב הרוח העייף והמותש מתחלף ברוח חדשה של בטחון עצמי ומוטיבציה. בסוף הירידה הזאת אגיע לנקודת האמצע. בסוף הירידה הזאת אתחיל לספור קילומטרים לאחור. "היה יכול להיות גרוע יותר" אני מחייך לעצמי בציניות "אם היה יורד גשם…". הטיפות הראשונות של המבול מגיעות דקות ספורות לאחר מכן.

רומן בשקט שלפני הסערה | תמונה: טובי אליס

יומיים לפני ההרפתקאה הזאת הגענו לעיירה הציורית Recoaro terme. העיירה נמצאת במרחק של כ10ק"מ מנקודת הכינוס של המירוץ ולמעשה מקו הזינוק. מזג האוויר היה חמים ונעים, האנשים היו אדיבים ומסבירי פנים, הייתי מצוייד במיטב הציוד של compressport , אלפיין סטייל וכמובן source איתם עבדתי באופן שוטף לאחרונה. האוכל היה מנחם ורווי שומן, מצד שני בכל סופר ממוצע היה שפע של פירות טריים שיכלתי לנשנש בין הארוחות. בנוסף לכל אלה התייצבתי באיטליה עם ייתרון כמעט לא הוגן לצידי, טובי אליס, מעסת ספורטאים בכירה ומוכשרת התלוותה אלי וטיפלה בי לפני ואחרי המירוץ. לבטחון שלה בשרירים שלי, שהיא דאגה להכין ביסודיות ליום המירוץ הייתה השפעה רוווחת על המוכנות המנטלית שלי למירוץ.

ההכנות בשיאן, מבט מודאג על הפנים | תמונה: טובי אליס

מספר שעות לפני המירוץ, אחרי שנת צהריים קצרה ומתוחה, הגענו לשטח הכינוס. חלוקת מספרי החזה ומסדר ציוד קצר התבצעו באולם הספורט של העיירה Valdagno. רוב אנשי ארגון המירוץ דברו אנגלית מאוד משובשת או לא דיברו כלל ועם זאת לא התקשינו להבין את רצונם. הזוג האמריקאי ששהה לידינו במלון התלהב מאוד משקית השתיה המודולרית שלי וציין שיש יחידות עילית שהוא מכיר שמשתמשות בציוד דומה, מה שהוביל לשיחה רוויית פוליטיקה ודיבורי צבא…האווירה המתוחה באוויר משום מה הפכה להיות יותר נינוחה. כולנו ערוכים ומוכנים ועינינו נשואות אל האיטלקי הגבוה שמעביר את התדריך באיטלקית על-קולית ולאחר מכן באנגלית מצחיקה. "מזג האוויר יהיה לא טוב. קחו איתכם את כל הביגוד החם שברשותכם. במידה ומזג האוויר יקשה על העבירות של צוותי החילוץ שלנו נאלץ לעצור את המירוץ" לעצור? אנחנו?…אנחנו פותרים אותו בגיחוך קל. הוא לא צוחק. 45 דקות לאחר מכן אנחנו עולים לאוטובוס ואני מבטיח לטובי שאחזור בריא ושלם. לאחר עוד כ45 דקות מורידים אותנו בקו הזינוק של המירוץ בלב העיירה התוססת Piovene-rochette. באותם רגעים בלב העיירה יש מסיבת ריקודים לטיניים. אני זז עם המקומיים בשביל לחמם מעט את השרירים ומתקדם לקו הזינוק. חיכיתי לזה וחלמתי את זה. עוד רגע והאקדח הזינוק נורה.

יוצא לדרך! | תמונה: טובי אליס

כמעט שבע שעות לאחר מכן, בירידה אל נקודת האמצע, לאחר שהשגתי מספר רצים שלא היו מוכנים להסתכן בהגברת קצב בשטח הבוצי ובגשם המתגבר, אני מתיישב על גבו של רץ הלבוש כמעט כולו בשחור. הוא מסמן לי בנימוס לעקוף אותו. אני צועק לו בחיוך שאין צורך ושהוא מכתיב לי קצב מושלם. מספר קילומטרים לאחר מכן כשהזווית של השיפוע נהיית יותר נינוחה אני רץ לידו ואנחנו פוצחים בשיחה שבה הוא מסביר לי בתור מקומי על טיבם הבוגדני והמרושע של הדולומיטים באזור הזה ועם זאת מתעקש שזאת חוויה מטורפת. אני מסכים בחיוך. "אתה רואה" הוא מחייך"איטליה היא לא רק ברלוסקוני". אני מחזיר לו על אותו משקל שגם ישראל היא יותר מצבא וטילים והוא משתף אותי בדעתו התומכת במצב הרגיש אצלנו. תחנת האוכל והבדיקה הרפואית כבר נראית בטראסה שמתחתינו. הגשם הופך לשוטף ובלתי אפשרי ואנחנו מתחבאים מזעמו מתחת לסככה של התחנה. "לא נראה שהם יתנו לנו להמשיך אם הגשם ימשיך כך" ממלמל לי הרץ האיטלקי בייאוש "אתה שוקל לפרוש?" השאלה שלו הולמת בי. אני שם עלי את ז'אקט הגשם ביודעין שהוא לא יצליח להחזיק יותר מחצי שעה בגשם הזה, לוגם מהמרק החם ועונה לו בחיוך "אני לא יכול לפרוש. יש לי דגל ישראל בווסט. או שיורידו אותי מהמסלול או שאמשיך לרוץ עד שאתמוטט". הוא שותק ומעכל את התשובה שלי."טוב…אז מתי אתה מוכן ליציאה?" "ברגע שאתה מוכן" יצאנו לדרך.

תמונה מייצגת של מזג האוויר במירוץ. סוף יולי אמרנו?  | תמונה: Skyrunning Italia

 

8 הקילומטרים הבאים היו הקילומטרים הקשים ביותר שאי פעם עשיתי. הגשם הלם בנו מכל כיוון. החלקנו ונפלנו בבוץ ושבנו להילחם בעליה הבלתי פוסקת. כל עשר דקות בערך חייכנו אחד לשני ופסקנו שזה גיהנום ובלתי אפשרי ורגע לאחר מכן המשכנו להתקדם. זאת המהות של האולטרה. כאן אנחנו נבדקים בחוסן האופי שלנו ובדבקותנו ביעד. חלפנו על פני התחנה הבאה כמעט בלי לקחת דבר. להוטים לסיים את העליה הגדולה האחרונה לפסגת הCarega- המתנשאת לכ2300מ'. כשני קילומטרים אחרי התחנה אנחנו שומעים טרטור של טרקטורון מאחורינו וצעקות של המארגנים שהמירוץ הופסק. אנחנו מביטים אחד על השני במבט חיוור ומתלווים אליהם מחוסר ברירה. כך חדלו אותנו, בשיא המאמץ שלנו בקילומטר ה52 והחזירו אותנו אל התחנה האחרונה שעברנו מזה מספר דקות, שם חיכו עוד מתחרים מאוכזבים עטופים בשמיכות מילוט ועם שפתיים סגולות, מחכים בכיליון עיניים לרכב שיבוא ויוריד אותנו חזרה ל Valdagno למרות שבהחלט לא כך היינו רוצים להגיע לשם. הממונים מסבירים לי ולחברי האיטלקי שלפי הספירה אנחנו מדורגים בין ה40 הראשונים. זה לא מנחם אותנו אבל מעלה חיוך קל ומריר על שפתינו הסגולות. דגל ישראל ישאר היום בתוך הווסט אך הגאווה שלי והציפיה שלי מעצמי לא נפגעו. נתתי מעצמי כל מה שיכלתי עד הרגע בו המירוץ הופסק.

יותר רטוב מזה אין.  |  תמונה: Skyrunning Italia

שעה מאוחר יותר טובי מקבלת את פני בנקודת הכינוס. אני רועד מקור ועל סף היפוטרמיה אך לא משהו שמקלחת חמה ואוכל איטלקי לא יכולים לפתור. זה נראה שהיא מתוסכלת מהפסקת המירוץ יותר ממני. אני מסביר לה שפני כבר אל האתגר הבא ושאין טעם להתעכב על זה במיוחד לאור העובדה שלמרות הכל וקצת בזכות כל הנסיבות זו הייתה הרפתקאה קיצונית ומיוחדת במינה. ברור לי שנשארתי רעב. ברור לי שאני רוצה עוד. זה בלתי נפרד מהאופי שלי כחוקר גבולות שנמצא בתנועה מתמדת קדימה. תם וקצת לא נשלם הTrans d'havet. נתראה באוקטובר ב100 המייל בסובב העמק בקיבוץ הזורע.

 

השאר תגובה